<h1>פסקי תשובות או"ז</h1>
<h2>דף ג.</h2>
כל תרי דחתימי אגיטא או אשטרא דממונא או דקדושין וליכא למיחש לאחריני ששמותן כשמות של אלו, והובא השטר לב"ד וקראוהו ב"ד, ואפילו האי מערער וצווח ואומר להד"ם לא משגחינן ביה, ואפילו אין כתב ידם יוצא ממקום אחר מדין תורה. ואפילו אמרי סהדי לא חתמנו לא מהימני. אבל נאמנים לומר מוקדם הוא כיון שאינן עוקרין גוף העדות. הילכך שטר קידושין שהובא לב"ד וקראוהו ב"ד, הרי הוחזק בב"ד אע"פ שלא נתקיים והעדים אומרים לא חתמנו צריכה גט מן התורה, דקיום שטרות מדרבנן וכופין אותו ליתן גט. ועדים שעדיין לא נחקרה עדותן בב"ד ונמצאת מכוונת יכולים לומר מבודין אנו, מיגו דאי בעו יכחישו זה את זה. אחר שנחקרה עדותן בב"ד אינם יכולים לומר מבודין אנו. וכן שנים החתומים על השטר והובא לב"ד וקראוהו ב"ד, וליכא למיחש לאחריני ששמותיהן כשמות של אלו, שוב אינם נאמנים לומר מבודין היינו, אפילו אין כתב ידם יוצא ממקום אחר וגם אין עדים אחרים שיעידו על כתב ידם. אבל קודם שהוחזק כתב ידם בב"ד נאמנים לומר מבודין אנו, מיגו דאי בעו אמרי לא חתמנו.
<h2>דף ה:</h2>
יום לתחילת דין לילה לגמר דין. ואם התחיל בדינו בלילה אפילו בדיעבד דיניה לאו דינא. חלצה בלילה חליצתה פסולה. ואשה שקיבלה גיטה בלילה אינה מגורשת. וספק [אם] הוא הדין קידושין, משום דכתיב ויצאה והיתה, ואפילו לרבי מאיר דאמר עידי חתימה כרתי פסקו הגאונים דבעי עידי מסירה, דאין דבר שבערוה פחות משנים, והן הן עידיו הן הן דייניו. וטבילת גר ביום. אבל קיום שטרות וגיטין הוי אפילו בלילה.
<h2>דף ט.</h2>
ראובן שהרשה את שמעון לשחרר את עבדו, אם הקנהו לו בקנין להיות שלו, יכול למוכרו ולשחררו. אבל אם לא הקנהו לו בקנין להיות שלו, אע"פ שהקנהו לו בקנין לשחררו, אינו יכול לשחררו ולכתוב הגט שחרור בשם השליח, אך יכתבנו בשם הרב. דומיא דגט אשה שכותב השליח גט בשם הבעל.
<h2>דף יד.</h2>
יבם שנתן כתובה ליבמתו מנכסי בעלה הראשון קודם חליצה לפי שלא רצה לייבם וגם אין דעתה להנשא עוד ולפיכך לא חששה לחלוץ, לא זכתה היבמה באותם נכסים, ואפילו הקנה לה, דקנין בטעות חוזר. וכל מה שנתן לה חוזר היבם וגובה. ועכשיו שגזר הגאון [רגמ"ה] על שתי נשים ופשטה הגזירה, והיה היבם מייבם ברצון אלא שהוא אנוס בתקנתא דרבנן, סבור אני שאין לה כתובה, ואפילו חלצה.
<h2>דף כו.</h2>
כל גט שלא נכתב בו שם האיש והאשה פסול גמור הוא מדאורייתא.
<h2>דף לה:</h2>
אפילו יבמה האסורה להתייבם מדרבנן אינה גובה כתובתה עד שתחלוץ. יבם ויבמה שנתייבמו מרצון שניהם ואומרים שמתכוונים לשם מצוה, אין מפרידין אותם אפילו לפירוש רבינו תם זצ"ל. הא דקבעינן הילכתא דלשלישי לא תינשא לא לאיסורא ולא לודאי חששא אלא לספק חששא.
<h2>דף לו.</h2>
אחד שקידש מעוברת חבירו, ואחר לידתה כנסה בתוך שלשים, ומצא לוולד מינקית ישראלית, והשביעה על דעת רבים שלא תחזור בה, לא הועיל כלום. שאין שייך על דעת רבים כי אם למי שנשבע לקיים דבריו כדין כמו דפשע בינוקי וכיוצא בו, שאז כל ישראל מסכימים לשבועתו כל מקום שהם. ואפילו הכי אם בא להתחרט ולהתיר נדרו משום מצוה, כמו זאת האשה דמחייבא בלשבת יצרה, וגם מצוה לה לינשא שלא ינהגו בה מנהג הפקר, או מתחרטת ותאמר לחכם "כסבורה הייתי שהייתי יכולה לסבול להיות בלא בעל ועתה איני יכולה לסבול", דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא, יש לה היתר. דאין לך דבר מצוה גדול מזה. וכמו שהסכימו כל ישראל לשבועתה כך יסכימו להתרתה. וכתב רבינו חיים זצ"ל שגם הנודר על דעת יחיד לא יוכל להתיר אם לא על פיו וברצונו. וגאון אחד מגאוני צרפת כתב שאין להתירה על ידי שנתנה המניקה עירבון גדול שלא תחזור בה, גזירה אטו אחריני. וכן כתב רבינו יהודה בר' יצחק [שיר ליאון] שאין להתירה על ידי ערבון ובטוח ממנה דלא הדרא מטעם זה.
<h2>דף לט:</h2>
שפחה של שלמה שברחה ונשתמדה ושוב ברחה מן הגוים ומכרוה שני יהודים לר' יצחק, אומר אבא מרי זצ"ל דזכה בה רבי יצחק ואינו חייב לענות ממנה לשלמה כלום. ורבינו שמחה השיב לו דלא ישתעבד בה לא רבי יצחק ולא שלמה אלא כופין את שלמה לכתוב לה גט שיחרור. ומעשה ידיה אינן של שלמה, שהרי נתייאש ממנה כשנשתמדה. והוולדות של שלמה. ומן הדמים אין לרבי יצחק דין ודברים אלא על מי שמכרה לו. והם צריכים להחזיר לו מעותיו. ואבא מרי זצ"ל אומר שיש ייאוש לקרקעות כמו לעבדים. ורבינו שמחה זצ"ל השיב לו דייאוש קרקע לא מהני אלא לענין כלאים ולא אמרינן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, וכן לענין ערלה. אבל אם נשתדפה או שטפה נהר אומר לו הרי שלך לפניך. מה שאין כן במטלטלין. ועוד פירש רבינו שמחה זצ"ל דעבד המעוכב גט שיחרור רשות רבו עליו, ואם זכה בו אחר זכייתו זכייה מן ההפקר. ושאינו מעוכב גט שיחרור זכה בעצמו.
<h2>דף מ:</h2>
ערב דכתובה לא משתעבד, ערב דנדוניא משתעבד. גר היורש כמו רב מרי שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, ליתיה במתנת שכיב מרע ולכך קני מרי מאיסור אביו בהודאה. אבל גר דעלמא שאינו יורש איתיה שפיר [במתנת] שכיב מרע, ולכך אינו קונה בהודאה. וכן בריא אינו קונה בהודאה. ודלא כפר"י זצ"ל שאומר דקני. ודוקא הודאה כזאת דקים לן שאינו כן לא מהני בבריא. אבל זאת גיסתו של חתן שאמרה לו לפני כל הקהל "המלבוש שאתה תובע סומך עלי שהוא בידי ולצורכך זכיתי בו", והוא סומך על אמונתה והבטחתה וכנס את אשתו, ודאי נאמנת לומר שהוא מושכן לה.
כתב אבא מרי זצ"ל אין אדם נאמן לומר שיחררתי את עבדי אפילו מכאן ולהבא, כמו שאינו נאמן לומר גירשתי את אשתי, כדאיתא ביש נוחלין. והשיב לו רבינו אבי"ה זצ"ל דדמי להא דתנא בהשולח [גיטין מ' ע"ב], האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין עשאו בן חורין. ויש ספרים שכתוב בהם "עשוי בן חורין". א"ר יוחנן וכולן בשטר. פירש רש"י זצ"ל שכתב לו שטר שיחרור. פ"א שכתב אלו הלשונות בשטר, (להא) [והא] דתניא האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין, והוא אומר לא עשאני, חיישינן שמא זיכה לו על ידי אחר, הכל מיירי כגון שאמר שיחררתיו בשטר כשר. ועבד שהשיאו רבו לבת חורין יצא לחירות וצריך גט שיחרור וכופין את רבו לכתוב לו גט שיחרור. והעבד כותב לו שטר על דמיו. וכן אם הניח לו רבו תפלין.
<h2>דף מד.</h2>
שפחה של שלמה שברחה ונשתמדה ושוב ברחה מן הגוים ומכרוה שני יהודים לר' יצחק, אומר אבא מרי זצ"ל דזכה בה רבי יצחק ואינו חייב לענות ממנה לשלמה כלום. ורבינו שמחה השיב לו דלא ישתעבד בה לא רבי יצחק ולא שלמה אלא כופין את שלמה לכתוב לה גט שיחרור. ומעשה ידיה אינן של שלמה, שהרי נתייאש ממנה כשנשתמדה. והוולדות של שלמה. ומן הדמים אין לרבי יצחק דין ודברים אלא על מי שמכרה לו. והם צריכים להחזיר לו מעותיו. ואבא מרי זצ"ל אומר שיש ייאוש לקרקעות כמו לעבדים. ורבינו שמחה זצ"ל השיב לו דייאוש קרקע לא מהני אלא לענין כלאים ולא אמרינן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, וכן לענין ערלה. אבל אם נשתדפה או שטפה נהר אומר לו הרי שלך לפניך. מה שאין כן במטלטלין. ועוד פירש רבינו שמחה זצ"ל דעבד המעוכב גט שיחרור רשות רבו עליו, ואם זכה בו אחר זכייתו זכייה מן ההפקר. ושאינו מעוכב גט שיחרור זכה בעצמו.
<h2>דף מו.</h2>
בחור שנשא אשה ושהה עמה כשלש שנים ולא היה יכול לבוא איליה, השיב אבא מרי זצ"ל, שאם לא נתברר על פי רופא מומחה שלא יתרפא עוד אלא שיכול להיות שיתרפא שאין לכופו, שמא יתרפא ויקלקלה ויאמר "אילו הייתי יודע שהוא כן לא הייתי מגרשה". וכן השיב הר"ר שמואל בן רבינו ברוך זצ"ל שאין לכופו. והרב רבינו מנוח ב"ר יעקב הלוי מצרפת השיב אם היא באה מחמת טענה כפינן ליה, ואם לאו אין כאן כפייה, ותפשו את הבחור בידי גוים ונתנוהו בכבלי ברזל, ושמוהו בבית הכלא במגדל אבנים, ואחר כך הוליכוהו תפוש לעיר אחרת לבית יהודי המוחזק וגדול בעיני הדוכוס. וגיזם יהודי המוחזק על הבחור "אם לא תתן גט אצוה לעבדי לייסרך עד המות". ותוך התפיסה טרם שפטרוהו מן התפיסה נתן גט ובוכה ומצוה לכתוב ובוכה. וקודם התפיסה רצו ליתן ולפייסו בממון (שהיה) [שיהא] נותן גט, ולא נתרצה כלל וכשראה שאין לו תקנה אחרת כי אם ליתן גט ביקש שיתנו לו מקצת מעות, ונתנו לו.
והשיב הרב ר' ישעיה זצ"ל לא מיבעיא שיש לה תואנה גדולה וטענה ברורה שאינו יכול ליזקק אליה, והכל מבקשין תפקידן והיא רוצה עונתה ואין לך טענה גדולה מזה. וזאת שנתענגה שלש שנים הדין עמה שתצא. אלא אפילו בלא כל זאת, אם היא מורדת על בעלה ואינה חפיצה בו, אע"פ שאינו דין מכח הלכה לכוף את בעלה ליתן לה גט, מכל מקום גאוני הישיבות של בבל מזמן רבנן סבוראי שהיו אחר הוראה תיקנו שיכופו את הבעל ליתן גט למורדת מיד. וכ"כ בה"ג, וכ"כ גם רב האיי זצ"ל ורב שרירא זצ"ל וכל הגאונים שיותר משלש מאות שנה היה בימיהם שניתקנה זאת התקנה ואין לזוז ממנה. וכ"כ גם אלפס ואין מי שיכול לעקור תקנת ב"ד הגדול שבבבל. הילכך גיטה של זו גט כשר הוא ואין לפרכס עליו. וכיון שנתרצה אפילו על ידי עישוי גיטו גט, דיש כאן מצוה לשמוע דברי חכמים תקנת ב"ד הגדול. וטענה גדולה שיש לה, וכגון שהעישוי נעשה כדין "עשה מה שישראל אומר לך". ועוד שיש כאן נתינת מעות דאגב מתן מעות גמר ומגרש, כדאמרינן גבי תלוה וזבין תלוה וקדיש. וכשר הוא גט זה ויכולה לינשא בו לכתחילה. ולקילקול אין לחוש אלא היכא שהריעותא מחמת האשה, כגון מוציא משום נדר או משום שם רע או משום איילונית או [משום] שאין לה ווסת קבוע. אבל כאן יאמר "אילו הייתי יודע שהייתי מתרפא לא הייתי מגרש", והלא היא דוחקת אותו ואינה רוצה להמתין ולראות אם יש לו רפואה.
<h2>דף מט:</h2>
ערב דכתובה לא משתעבד, ערב דנדוניא משתעבד. גר היורש כמו רב מרי שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, ליתיה במתנת שכיב מרע ולכך קני מרי מאיסור אביו בהודאה. אבל גר דעלמא שאינו יורש איתיה שפיר [במתנת] שכיב מרע, ולכך אינו קונה בהודאה. וכן בריא אינו קונה בהודאה. ודלא כפר"י זצ"ל שאומר דקני. ודוקא הודאה כזאת דקים לן שאינו כן לא מהני בבריא. אבל זאת גיסתו של חתן שאמרה לו לפני כל הקהל "המלבוש שאתה תובע סומך עלי שהוא בידי ולצורכך זכיתי בו", והוא סומך על אמונתה והבטחתה וכנס את אשתו, ודאי נאמנת לומר שהוא מושכן לה.
<h2>דף נה:</h2>
שפחה של שלמה שברחה ונשתמדה ושוב ברחה מן הגוים ומכרוה שני יהודים לר' יצחק, אומר אבא מרי זצ"ל דזכה בה רבי יצחק ואינו חייב לענות ממנה לשלמה כלום. ורבינו שמחה השיב לו דלא ישתעבד בה לא רבי יצחק ולא שלמה אלא כופין את שלמה לכתוב לה גט שיחרור. ומעשה ידיה אינן של שלמה, שהרי נתייאש ממנה כשנשתמדה. והוולדות של שלמה. ומן הדמים אין לרבי יצחק דין ודברים אלא על מי שמכרה לו. והם צריכים להחזיר לו מעותיו. ואבא מרי זצ"ל אומר שיש ייאוש לקרקעות כמו לעבדים. ורבינו שמחה זצ"ל השיב לו דייאוש קרקע לא מהני אלא לענין כלאים ולא אמרינן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, וכן לענין ערלה. אבל אם נשתדפה או שטפה נהר אומר לו הרי שלך לפניך. מה שאין כן במטלטלין. ועוד פירש רבינו שמחה זצ"ל דעבד המעוכב גט שיחרור רשות רבו עליו, ואם זכה בו אחר זכייתו זכייה מן ההפקר. ושאינו מעוכב גט שיחרור זכה בעצמו.
<h2>דף סד.</h2>
ראובן טען על שמעון "תחזיר לי ממוני שנתתי בידך בתורת פקדון עד שאדע איך יהיה הענין של בנך, ועתה נתקלקלו מעשיו להמיר". ושמעון משיב, "מעולם לא קבלתי בתורת פקדון מידך ממך כלום אלא בתורת נדוניא, כמנהג העולם שהאב מקבל נדוניא לבנו". דן אבא מרי זצ"ל ששמעון פטור בלא שבועה. אך סתם יש להחרים בבית הכנסת על כל מי שעשה עוולה לראובן. והשיב לו רבינו שמחה זצ"ל, אילו היה שליש, יפה כיונת, כגון אילו אבי הכלה אומר על תנאי מסרה לך ולא נתקיים, והחתן אומר "קיימתי [התנאי"], ואבי החתן היה נאמן משניהם בלא שבועה מפני שמודה שירד בתורת שלישות. אבל הוא כופר שלא ירד בתורת שלישות אלא קיבל בתורת פירעון. ועוד שאין הפקדון בידו. הילכך אינו אלא כנפקד בעלמא וצריך שבועה. בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין, רב הונא אומר בעל נאמן ורב חסדא אמר שליש נאמן. פסק רי"ף זצ"ל כרב חסדא, ובפר"ח זצ"ל פסק הלכה כרב הונא. ואבא מרי זצ"ל נראה לו כדברי האלפסי. ורבינו שמחה זצ"ל דחה ראייתו.
<h2>דף סד:</h2>
אשה שהיא עתים שוטה ועתים חלומה והיא בוגרת ונשואה, ואפילו נערה ונשואה, אין לה תקנה להתגרש כלל, לא על ידי אביה ולא על ידי עצמה. אבל אם באקראי בעלמא נשטתה ונתרפאת ונשטתית ושוב נתרפאת הואיל ואין לה ווסת, אין לחוש שתחזור לשטותה מחמת תרי זימני, וכי האי גוונא לא מיקרי עיתים חלומה ועתים שוטה.
<h2>דף עא:</h2>
אשה שהיא עתים שוטה ועתים חלומה והיא בוגרת ונשואה, ואפילו נערה ונשואה, אין לה תקנה להתגרש כלל, לא על ידי אביה ולא על ידי עצמה. אבל אם באקראי בעלמא נשטתה ונתרפאת ונשטתית ושוב נתרפאת הואיל ואין לה ווסת, אין לחוש שתחזור לשטותה מחמת תרי זימני, וכי האי גוונא לא מיקרי עיתים חלומה ועתים שוטה.
<h2>דף פה:</h2>
ראובן שהרשה את שמעון לשחרר את עבדו, אם הקנהו לו בקנין להיות שלו, יכול למוכרו ולשחררו. אבל אם לא הקנהו לו בקנין להיות שלו, אע"פ שהקנהו לו בקנין לשחררו, אינו יכול לשחררו ולכתוב הגט שחרור בשם השליח, אך יכתבנו בשם הרב. דומיא דגט אשה שכותב השליח גט בשם הבעל.
<h2>דף פח:</h2>
יום לתחילת דין לילה לגמר דין. ואם התחיל בדינו בלילה אפילו בדיעבד דיניה לאו דינא. חלצה בלילה חליצתה פסולה. ואשה שקיבלה גיטה בלילה אינה מגורשת. וספק [אם] הוא הדין קידושין, משום דכתיב ויצאה והיתה, ואפילו לרבי מאיר דאמר עידי חתימה כרתי פסקו הגאונים דבעי עידי מסירה, דאין דבר שבערוה פחות משנים, והן הן עידיו הן הן דייניו. וטבילת גר ביום. אבל קיום שטרות וגיטין הוי אפילו בלילה.
בחור אחד ששלח את ראובן לקדש לו את פלונית לעיר אחרת, וכשבא לשם הלך עם בעל ביתו ושני עדים לבית האשה והטבעת ביד בעל ביתו. ואמר למשודכת "הרי לך הטבעת ששלח הבחור לקדש אותך". ולא ענתהו המשודכת דבר. גם כי כסתה פניה מהביט בהם. (ותקבל) [וקיבלה] אשה אחרת את הטבעת מיד שמעון. ועל ידי זה המעשה יצא לה שם בעיר ובשאר עיירות שהיא מקודשת. והשיב רבינו שמחה זצ"ל דאין כאן בית מיחוש. ואין קול זה צריך ביטול. וכן השיב הרב רבי שמואל בן הרב רבי ברוך זצ"ל. וכן השיב הרב רבי מנוח בר' יעקב הלוי זצ"ל. והיכא שידוע בראובן שחפץ ברחל, והלך אחד מן השוק וקידשה לראובן בממון ראובן או בממון עצמו שזכה לו, הרי זו מקודשת מדאורייתא. כך כתב אבא מרי זצ"ל והודה לו רבינו שמחה זצ"ל. והרב רבי שמואל בן רבי ברוך זצ"ל דחה הראייה.
